כוכבי צדק: הזכייה של צרפת היא בשורה לכדורגל

הזכייה של צרפת היא בשורה נהדרת לכדורגל. שנים של השקעה יסודית ונכונה באקדמיות איפשרו לה לקצור את הפירות אחרי הופעה גדולה בגמר. אלי גוטמן מצדיע לאלופה הראויה

אלי גוטמן
אלי גוטמן  16.07.18 - 09:45
תחילת כתבה

יש לשער שרוב האנשים הנייטרליים רצו לראות את קרואטיה זוכה במונדיאל. ביניהם גם אני. אנשים תמיד מחפשים את האנדרדוג ורוצים להיות שותפים להתרגשות של נבחרת קטנה שעושה היסטוריה. אבל באותה נשימה, חייבים להודות שהזכייה של צרפת במונדיאל השני שלה היא בשורה נהדרת לכדורגל.

לפני הגמר נשאל הבלם דיאן לוברן נשאל איך מדינה צנועה כמו קרואטיה מגיעה לגמר מונדיאל. "תחקרו טוב, אם תגלו, ספרו לי", סיפר הבלם של ליברפול ואחרי שהתעשת מעט שפך מעט יותר אור: "התשובה היא גנטיקה, אהבה עצומה לכדורגל, לספורט ופטריוטיות למדינה". ואכן, לשחקנים הקרואטים יש מבנה פיזיולוגי יותר בולט מהספורטאי הממוצע. האהבה לספורט מושרשת בכל אדם במדינה ואת הפטריוטיות שייך לוברן כמובן לטראומה ממלחמת האזרחים.

אתמקד ברשותכם באהבה לספורט. בראשית שנות התשעים, בתחילת דרכי בכדורגל, התיידדתי עם צ'ירו בלאזביץ', מאמנה האגדי של נבחרת קרואטיה, שהוביל אותה למקום השלישי במונדיאל 1998. מה שנגלה לעיניי היה אומה שמייצרת פס של שחקנים טכניים – ממש "ברזיל של אירופה". עם זאת, במחלקות הנוער כמעט ולא נוגעים בטקטיקה, אלא רק טכניקה וחיבה לכדור. בקרואטיה אין באמת תוכניות עבות כרס של "איך להצליח בכדורגל". הכדורגל שם מושחת מהיסוד, המתקנים עלובים, אבל למרות כל החור השחור הזה, מצליחים להיווצר שחקנים מעולים בזכות גנטיקה ואהבה לענף.

יכולות אישיות ושליטה בכדור זה המודל הקרואטי. אין מתחמי אימונים סבירים. המאמנים לא ברמה גבוהה, אבל כשיש טכניקה מהילדות, גנטיקה מהבטן ואהבה למשחק, יש לך שילוב מנצח. אם תוסיפו לכישרון הזה גם את ערך הפטריוטיות, הרי שזה לא מפתיע שמדינה בת 4.5 מיליון תושבים מגיעה לגמר המונדיאל.

לעומת זאת, צרפת מייצגת את ההפך הגמור. מהפכת האימון החלה לפני יותר משלושה עשורים: הכשרת מאמנים ברמה הגבוהה ביותר, יצירת אקדמיות כמו בקליירפונטיין. יש היום 12 אקדמיות נוספות המפוזרות בכל רחבי הרפובליקה ברמה הגבוהה ביותר שיש. שם מלמדים טכניקה, טקטיקה, עבודה פסיכולוגית, אימונים פיזיים בעומסים שונים, חשיבה.

בזכות הקו והדרך הללו, אלופת העולם החדשה מייצרת כמות נכבדה של שחקני על: צרפת מאתרת שחקנים בגיל צעיר ודואגת לטיפוחם והפיכתם לכוכבים, שאתמול שמו חותמת על דרך המקצוענות. שהרי אוליבייה ז'ירו, בלז מטווידי, קיליאן אמבפה ועוד הם תוצר של האקדמיות בצרפת. יש לנו ממי ללמוד, ממי להעתיק. אם נשווה בין צרפת לקרואטיה, הרי שהלבן ליד השחור הוא הרבה יותר לבן.

ובחזרה לגמר הגדול. צרפת הגיעה למשחק עם ניסיון מר מההפסד לפורטוגל בגמר יורו 2016. היא לא חיפשה להחזיק בכדור ולראיה הקרואטים שלטו בו ב-61% מהזמן. הצרפתים הבינו מזמן את הדינמיקה של המונדיאל ברוסיה: החזקת כדור לא מבטיחה דבר. ספרד, גרמניה, ארגנטינה החזיקו בכדור במונדיאל לפחות 60% מהזמן והודחו בשלב מוקדם.

בחוכמה, צרפת נתנה לקרואטיה את השליטה במרכז המגרש כדי ליצור את משחק המעברים וההתקפות המתפרצות. כשיש לך שחקנים כמו אנטואן גריזמן ואמבפה בקבוצה – כל התקפה מתפרצת הופכת להיות קטלנית. את הנזק שעשתה הנבחרת לארגנטינה בשמינית הגמר ראינו גם מול קרואטיה במוסקבה. זו הייתה אסטרטגיית המשחק של דידייה דשאן והיא הצליחה לו בגדול.

אני חסיד גדול של החזקה בכדור, אבל צרפת שמה ללעג את הטיקי טאקה במונדיאל הזה. אני בטוח שמאמנים יעתיקו את שיטת המשחק הזאת גם בכדורגל המועדונים. שיטה שבנויה על משחק של מעברים מהירים והתקפות מתפרצות. ככה צרפת ניצחה את כל המשחקים שלה בשלב הנוקאאוט בדרך לגביע הקדוש. המסקנה המשמעותית ביותר זה של המונדיאל היא מעברים ומתפרצות – בניגוד לכל מה שאני מאמין.

המונדיאל הזה הוכיח שהוא מונדיאל גם של מצבים נייחים וצרפת הצטיינה גם בתחום הזה. כ-45 אחוזים מהשערים בטורניר הובקעו מהם, מה שאומר שמעתה העבודה של המאמנים בנושא תהיה חייבת להיות חלק יותר משמעותי מהתכנית באימונים - מבחינה התקפית וגם הגנתית. היום למגביה ולבועט יש משמעות גדולה מאוד – (ראה ערך גריזמן).

ומילות סיכום על דשאן. המאמן הצליח להפוך את הכישרונות הצרפתיים וללכד אותם לכדי קבוצה. זו המהות של מאמן נבחרת. דשאן האמין במגנים הצעירים – בנז'מן פבאר ולוקה הרננדז – לתת את המפתחות לאנגולו קאנטה ופול פוגבה במרכז השדה, ולשלב בין הניסיון והוותק של ז'ירו וגריזמן לפצצת הכישרון שהיא אמבפה. צרפת של דשאן היא נבחרת ממושמעת טקטית, מסתכלת למציאות בעיניים, מבינה את החוזקות שלה וכיצד לנטרל את היריבות המוכשרות שעמדו מולה. צרפת אלופת העולם כי היא הייתה הטובה ביותר וזכתה בטורניר בצדק.

הדפס