התוצאה מעל הכל: על הסגנון של צרפת

צרפת תמיד נותנת הרגשה שהיא עושה בדיוק את מה שצריך כדי לנצח. לא פחות ולא יותר. למרות סוללת הכישרונות, הסולידיות באה לפני היופי, עבור דידייה דשאן שמאמין שזו הדרך שתביא לו את הגביע העולמי. וגם: איפה טעתה נבחרת בלגיה? הרשמים של אפק

עומרי אפק
עומרי אפק  11.07.18 - 11:26
תחילת כתבה

עוד הרבה לפני שהתחיל הטורניר, סומנה צרפת כאחת המועמדות הגדולות לזכות בגביע ואין ספק שבטורניר הזה היא מוכיחה עד כמה היא חזקה. במקביל, צריך להודות שלא מדובר בנבחרת מבריקה או מרגשת בכדורגל שלה.

היא לא משחקת כדורגל אטרקטיבי יחסית לסגל השחקנים שלה, אבל יודעת להביא תוצאות ועלייתה לגמר המונדיאל עם 0:1 קטן על בלגיה מדגים את הטענה בצורה מצוינת.

תמיד יש תחושה שהצרפתים עושים בדיוק מה שצריך כדי לנצח. לא פחות ולא יותר. כמעט בכל משחק ההרגשה היא שהנבחרת הזו היא בסדר, פלוס מינוס, שכביכול קיים בה פוטנציאל להתפוצץ על הדשא, אבל היא מעדיפה סולידיות. ואולי זו בדיוק הדרך שהמאמן דידייה דשאן מאמין בה שתביא לו תואר בתוך כל ערימות הכישרון שיש לטריקולור להציע.

צרפת לא מתביישת לשחק על תוצאה הרבה דקות. היא מסוגלת לפעמים לסבול כדי לנצח. היא מאוד ממוקדת, גם שהמשחק לא שוטף. בארבעה מתוך שבעת המשחקים שלה בטורניר היא בכלל עלתה ליתרון במצב נייח. את שני משחקי הנוקאאוט הכי חשובים שלה, הכריעו הבלמים בכדור נייח כמעט זהה.

זו נבחרת שמסוגלת לתת עשרים דקות גדולות של קבוצתיות אדירה ופעולות אישיות מדהימות, עד שלפעמים אתה שואל את עצמך: למה לא יותר? ואז ללכת אחורה בטבעיות ולשמור עם עשרה שחקני שדה על השער שלה. אם אוליביה ז'ירו החלוץ צריך להיצמד לקשר האחורי של היריבה (אקסל ויטסל) - הוא יעשה את זה. פול פוגבה צריך להדבק לבלמים כדי להתמודד עם הגבהות? אין בעיה. בוצע.

בחלק הקדמי, קיליאן אמבפה יבריק מדי פעם עם נגיעות של גאון. אנטואן גריזמן יבשל או יכבוש כל משחק גם שהוא לא מורגש, ז'ירו יעבוד בשביל האחרים, אנגולו קאנטה יכסה שטחים כמו שני שחקנים ופוגבה יעשה פעולות משחררות לחץ מדי פעם.

דשאן, שמכיר את המנטליות הצרפתית יותר טוב מכולם כשחקן וכמאמן, הבין כנראה שהנבחרת הזו צריכה פחות להבריק ופחות לייצר כותרות והנאה לקהל. אם צריך לוותר על שחקנים מוכשרים כמו קרים בנזמה, פרנק ריברי, סמיר נאסרי ואחרים במהלך הדרך, אלה שלא הבינו שזו הנבחרת שהוא רוצה, אז אין בעיה. הללו לא יראו יותר את המדים של נבחרת צרפת.

במגרש בוחר המאמן לעלות עם קשר אמצע די הגנתי בצד שמאל כמו בלייז מאטווידי (סופר חכם ומנוסה), למרות שההיגיון אומר להציב שם את עוסמן דמבלה או נאביל פקיר היצירתיים.

האיזון של הנבחרת יותר חשוב לו מכדורגל אטרקטיבי. כך, הקישור ההגנתי בצד שמאל יאפשר לאמבפה בצד ימין חופש להצטרף לחלוצים.

לעומת זאת, רוברטו מרטינס, מאמן בלגיה, שמאוד יצירתי בגישה שלו, איבד הפעם את המשחק ברגע שוויתר על משולש הקישור - אקסל ויטסל, מרוואן פלאיני וקווין דה בריינה. הניסיונות למצוא פתרון לחיסרון של תומא מונייה המושעה באגף לא היטיבו עם הבלגים כי המאמן שלה פשוט הסיט את שחקני המפתח שלו לעמדות פחות טובות.

פעם נוספת ניסה מרטינס לשחק בקו ארבעה בהגנה (4-3-3), אלא שהפעם דה בריינה היה באגף בכלל. משם הוא נכנס לאמצע כשהבלגים הניעו כדור וחזרו לשיטת שלושת הבלמים. אלא שאז מי שברח לקו היה אדן הזאר שהיה רחוק מרומלו לוקאקו. אלה יותר מדי שינויים בפוזיציות של שחקני מפתח שגרמו למרטינס לאבד את היצירתיות והלב של הנבחרת. קצת יותר מדי.

למעט שתי הזדמנויות במשחק שדה, הבלגים התקשו להגיע למצבים ובמחצית השנייה ניסו לעבור למתכונת של הגבהת כדורים לרחבה. דריס מרטנס ויאניק קראסקו המחליפים נכנסו לאגפים והחלו להרים את הכדורים לעבר לוקאקו ופלאיני, אלא שהפעם ההגנה הצרפתית בראשות הוגו לוריס הנהדר צמד והבלמים רפאל וראן וסמואל אומטיטי הרחיקו כל סכנה. באמצע המגרש, פוגבה ,מאטווידי וקאנטה חסמו את הדריבלים של הזאר ודה בריינה פעם אחר פעם ומכאן הצרפתים פשוט עיקרו את היצירתיות הבלגית. 

הבלגים לא הצליחו לייצר את הכדורגל המרשים שהביא אותם עד הלום והצרפתים פשוט נטרלו אותם ויצאו למעברים מהירים שלא הצליחו לנצל. למעט כמובן כדור אחד נייח. כדור אחד ששווה גמר שלישי בהיסטוריה. 

 

הדפס