"ג'ורדן הנדרסון הולך לככב בקרוב בפרסומת של פיצה האט"
הבדיחה הזו הציפה את הרשתות החברתיות בשניות שלאחר החמצת הפנדל של קפטן ליברפול ביום שלישי, במפגש בין אנגליה לקולומביה. הרפרנס היה ברור לכל אחד שמכיר מעט את הכדורגל האנגלי.
ב-1996, חודשים ספורים אחרי ההדחה האכזרית מול גרמניה בפנדלים בחצי גמר היורו הביתי, פיצה האט יצאה באנגליה עם פרסומת מיתולוגית. בתחילתה, נראים שלושה אנשים יושבים במסעדה ומזמינים פיצה. שני הראשונים הם כוכבי הנבחרת לשעבר, כריס וודל וסטיוארט פירס (שהיה בהרכב באותו משחק הדחה ב-1996), השניים שהחמיצו את הפנדלים בהדחה הקודמת מול (מערב) גרמניה, בחצי גמר מונדיאל 1990. השלישי, בשלב זה, מכסה את פניו בשקית נייר חומה.
שני החבר'ה זורקים כמה בדיחות ומשחקי מילים סביב המילה "Miss", החמצה, עד שהם נותנים לבחור שמתחבא בשקית לטעום מהפיצה ופירס אומר לו: "קדימה גארת', לקח לי רק שש שנים להתגבר על זה".
בשלב זה, אחרי הביס העסיסי, השקית יורדת ומאחוריה מתגלה גארת' סאות'גייט, האיש שהחטיא את הפנדל שהעיף את אנגליה מיורו 1996: "תודה רבה חברים, אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו", אומר סאות'גייט בחיוך מבויש.
גארת' סאות'גייט לא נזקק לשש שנים כמו סטיוארט פירס כדי להתגבר על ההחמצה שלו. העובדה שתוך כמה חודשים מרגע הטראומה הוא כבר הלך לעשות פרסומת שצוחקת על עצמו ועל הסיטואציה מראה שהוא החל בתהליך ההתגברות שלו הרבה יותר מהר.
מצד שני, הוא גם מעולם לא התגבר (או יתגבר) על ההחמצה ההיא. בגמר של 1990 עוד חיכו ארגנטינה ומראדונה בשיא כוחו. בגמר של 1996, בבית, חיכתה בסך הכל צ'כיה. הזדמנות שלא תחזור כנראה עבור אנגליה, בטח לא חזרה מאז, לקחת סופסוף תואר, ועוד מול האוהדים הנלהבים.
החמצת הפנדל ההיא, יריית הפתיחה ל"קללת הפנדלים של אנגליה", מלווה כבר 22 שנים את גארת' סאות'גייט לאן שהוא לא הולך (מסיבת העיתונאים בה הוצג כמאמן הנבחרת לפני שנתיים נערכה באותו מקום בו קיימה פיצה האט את מסיבת העיתונאים בה הציגה את הפרסומת ההיא!). אבל דווקא בגלל שהפנדל המדובר הוא חלק בלתי נפרד מסאותג'ייט, דווקא בגלל שהוא השתחרר ממנו ובמקביל לא ישתחרר ממנו אף פעם, סאות'גייט הוא האיש היחיד שבאמת יכול לעזור לאנגליה להתמודד עם השדים שלה. בתור התחלה, זה עזר לשבור את הקללה בשמינית הגמר מול קולומביה. ומה עכשיו?
סאות'גייט אחרי החמצת הפנדל ב-1996 (צילום: getty)
את השיר הקליט שלהם, "Three Lions" המוכר יותר כ"It's Coming Home", הוציאו חברי להקת The Lightning Seeds עם מילים של הקומיקאים הבריטים דייויד בדיל ופרנק סקינר לקראת יורו 96'. מאז שברון הלב ההוא, לא רק שהכדורגל לא "בא הביתה" כמאמר השיר ואנגליה לא זכתה בכלום, היא גם בקושי התקרבה והאוהדים, ששרים את השיר בכל טורניר מחדש, הלכו ואיבדו אמונה.
את ההדחה ב-96' ליוו עוד לא פחות מארבע הדחות בפנדלים (98' מול ארגנטינה, 04' ו-06' מול פורטוגל, 12' מול איטליה) וכמה פספוסים רציניים (הגול של רונאלדיניו מ-40 מטר ב-02' בראשם) ומלבד כל הצרות על כר הדשא, גם מחוץ למגרש לא חסרו בעיות עם מאמנים לא מתאימים ברמתם (סטיב מקלארן, רוי הודג'סון) או באופיים (פאביו קאפלו).
כשסופסוף נמצא מאמן קונצנזוס, ביג סם אלרדייס, הוא ניצח את משחקו הראשון בתוספת הזמן בסלובקיה ונתן קצת תקווה שמשהו יכול להשתנות, רק בשביל להיקלע לשערורייה מעליבה בטיפשותה שנחשפה ב"טלגרף" וגרמה לפיטוריו אחרי 67 ימים.
אלרדייס הלך הביתה ב-27 בספטמבר 2016 ואנגליה, מרוסקת מההדחה המבישה בשמינית גמר היורו מול איסלנד ומהסיפור הזה, נזקקה למחליף בדחיפות לצמד משחקי מוקדמות המונדיאל שחיכו לה שבוע וחצי לאחר מכן, מול מלטה ובסלובניה. בהתאחדות הלכו לקרוב והמוכר, סאות'גייט, שעד לאותו רגע אימן במשך שלוש שנים את הנבחרת הצעירה והחזיק במאזן טוב של 27 ניצחונות מ-33 משחקים.
מלבד היאנג ליונס, קריירת האימון של סאות'גייט עד לרגע בו קיבל את הנבחרת הבוגרת כללה רק שלוש שנים רעות עם מידלסברו, שהסתיימו בירידת ליגה. להגיד שהוא "נקלע לסיטואציה" (כמו שאוהבים לומר בישראל) בנבחרת הבוגרת, נחת שם במקרה לפני כשנתיים, יהיה אנדרסטייטמנט. אבל הוא התאים, ויותר מזה אנגליה לא הייתה צריכה כנראה.
סאות'גייט, כפי שאפשר להבין מקריירת האימון שלו וכפי שאפשר לראות מהדרך בה אנגליה שלו משחקת, הוא לא מוח הכדורגל הכי חריף שקיים. הוא לא מאמן גרוע, ממש לא, אבל בשוק ובטח עם הסכומים שההתאחדות האנגלית מוכנה להוציא (הוא מרוויח 7.1 מיליון יורו במסגרת החוזה לארבע שנים עליו חתם, כאשר המינוי הפך מזמני לרשמי בנובמבר 2016), אפשר היה למצוא מישהו יותר מנוסה, יותר יצירתי, יותר מבריק, יותר חי את המשחק או בקיצור, יותר טוב ממנו. אבל כאמור, לא בטוח שאפשר היה למצוא מישהו יותר מתאים ממנו למה שהנבחרת צריכה כרגע.
ניהול המשחק שלו מול קולומביה לא היה נקי מטעויות בכלל. אנגליה פתחה מצוין, כמו שהיא עושה לכל אורך התקופה של סאות'גייט, שיודע להכין את הנבחרת טוב למשחקים. אלא שכאשר פקרמן והקפטרוס ביצעו את ההתאמות שלהם ונכנסו למשחק באמצע המחצית הראשונה, סאות'גייט איחר מאוד בתגובה שלו. מרגע הפנדל של הארי קיין בדקה ה-57, הנבחרת הלכה לאחור וחיכתה לגורל האכזר שיחזור להכות בה, בעוד סאות'גייט נרדם עם החילופים עד הדקה ה-81.
בסופו של דבר, הלחץ הקולומביאני, שעוד קודם לכן היה קרוב להפוך לשער בכמה מקרים, הניב את השוויון בדקה ה-93 והשדים חזרו לצוף. אלה של ההפסד המתקרב בפנדלים, כמו שקרה כל כך הרבה פעמים בעבר. אולי אפילו של ההפסד המתקרב בתוספת הזמן, כמו שקרה עם שני השערים של זינדין זידאן בשלב הבתים של יורו 2004, בדקות 91 ו-93.
אבל דווקא אז, מהקרקעית של שער השוויון הדרמטי של ירי מינה, החלטות שקיבל סאות'גייט הרבה לפני שריקת הפתיחה של המשחק הזה החלו להשתלם לו. הוא לקח הימור והוריד מול בלגיה כמעט את כל ההרכב שלו לספסל, כדי לנוח. זה גם "סידר" לאנגליה את הצד הנוח יותר של ההגרלה (למרות ששוב, מדובר באנגליה, נבחרת שעפה מול קוסטה ריקה ואיסלנד בפעמיים האחרונות. הצד הנוח הוא בעיקר ליריבות שלה, כי היא שם) והוא בעיקר סידר לכוכבים שלו שבוע שלם של מנוחה, מצרך נדיר בטורניר כל כך מתיש נפשית ופיזית כמו המונדיאל.
קיימת כמובן הסכנה של אובדן המומנטום, אותו אנגליה בנתה עם ניצחון בתוספת הזמן על טוניסיה (כבר שם אפשר היה להרגיש רוחות של שינוי באופי של הנבחרת, רמז לבאות) ועם ההצגה במחצית הראשונה מול פנמה (נבחרת איומה, אבל כזו שבלגיה נזקקה למחצית וקצת כדי לפצח). אבל סאות'גייט, שידע שיצטרך להתמודד עם הביקורת על ההימור שלו במקרה של הפסד מול קולומביה, קיבל את השחקנים שלו הרבה יותר רעננים בהארכה מאשר היריבים שלהם, שהקיזו דם בשלושת משחקי הבתים.
במקום להתרסק מנטלית, אנגליה התעוררה בהארכה, המשיכה לשלוט בכדור ובמשך והגיעה עם אוויר לפנדלים, שם העבודה הקשה של סאות'גייט והצוות שלו בתחום בשנתיים האחרונות (היעזרות במחקרים, קביעת הבועטים מראש, הדמיית דו קרב הפנדלים באימונים ועוד) עזרה. בדיוק כמו שהמאמן רצה, אנגליה "שלטה בתהליך" בזמן הפנדלים וכך ובניגוד למקרי העבר, ההחמצה של הנדרסון לא חיסלה את הנבחרת ושלחה אותו לקמפיין של פיצה האט. אנגליה חזרה לחיים, סופסוף שברה את הקללה בעזרת חוכמה וסטטיסטיקה (בדיוק כמו שנשברו כל ה"קללות" בליגת הבייסבול האמריקאית בשנים האחרונות. כשעושים דברים נכון, הקללות נעלמות מהר מאוד) ועלתה לשלב הבא.
האם הכדורגל באמת "בא הביתה"? כנראה שלא. אנגליה נבחרת מאוד מוגבלת, בלי יותר מדי כישרון חוץ מהארי קיין ובשלב מסוים, גם האופי לא יעזור. אולי את שבדיה, נבחרת ברמתה ולא פחות קשוחה ומאורגנת ממנה, היא עוד תעבור. אולי אפילו איכשהו את קרואטיה החזקה ממנה משמעותית או את רוסיה, המארחת שתגיע עם מומנטום אדיר אם וכאשר. אבל באמת שלהמר אפילו בשלב זה על זכייה אנגלית נראה כמו הימור די מופרך.
זה לא ממש משנה לאנגלים. די במבט על התגובות אחרי הניצחון המקרטע בפנדלים מול קולומביה, שאכזבה רוב הטורניר, כדי להבין שבאנגליה מחפשים, הרבה לפני תואר, דברים אחרים לגמרי. בממלכה יודעים שאין להם דור זהב כמו ב-1996 או בתחילת המילניום והם בעיקר רוצים לראות סופסוף נבחרת שלא מתקפלת ברגע האמת, שלא עפה מול איסלנד בנוקאאוט.
בתור התחלה, אנגליה השיגה ניצחון נוקאאוט ראשון אחרי לא פחות מ-12 שנים. מכאן והלאה, כל מה שסאותג'ייט ישיג יהיה בונוס גדול עבורו. בכל מקרה, הוא כבר לא צריך ללכת עם שקית נייר שתסתיר את זהותו.