סוף עידן התמימות: האיזון משחרר את ברזיל

ברזיל של טיטה מבינה שהיכולת לבד לא תביא אותה לתואר. בזכות הכריזמה של המאמן, שליטה בחומר השחקנים ויציבות בהרכב ובשיטה, הנבחרת משתפרת ממשחק למשחק, עם הגנה חזקה וכשרון בהתקפה, ניימאר וחבריו יכולים לרקוד עד לגביע. גוטמן על הסלסאו

אלי גוטמן
אלי גוטמן  03.07.18 - 10:30
תחילת כתבה

ערב המשחק מול מקסיקו, ישב טיטה בחדרו בבית המלון עם הידיעה שהכוכבים הגדולים מהנבחרות הגדולות כמו כריסטיאנו רונאלדו, ליאו מסי, תומאס מולר ואנדרס אינייסטה כבר נופשים עם משפחותיהם לאחר עונה מפרכת ומונדיאל מאכזב עם פורטוגל, ארגנטינה, גרמניה וספרד בהתאמה.

המאמן של ברזיל ידע שבשביל לרוץ ולהתחבק עם רוברטו פירמינו אחרי השער השני, שהבטיח את המקום ברבע הגמר, צריך לעבור דרך קשה ולנפץ את "הנאיביות הדרום אמריקאית". זהו סוף עידן התמימות מבחינת ברזיל. כשאני מדבר על נאיביות ותמימות, אני מדבר על כל אותן הנבחרות של ברזיל שהיו משוכנעות שבזכות ההתקפה בלבד הן ישיגו את מבוקשן. ולא חסר דוגמאות: ברזיל של טלה סנטנה ב-1982, הנבחרת של קרלוס אלברטו פריירה ב-2006 ואפילו הנבחרת האחרונה שנכשלה במונדיאל הביתי לפני ארבע שנים.

את הניצנים הללו הייתי יכול לראות מקרוב כבר במפגש הידידות שנערך מול נבחרת גרמניה בברלין, שבו ניצחה הסלסאו 0:1 ללא ניימאר. המסר שהעביר המאמן מקורינתיאנס לשחקניו הוא שהכדורגל של רקדני הסמבה חייב להיות מתובל במשמעת טקטית ובגרות של השחקנים ומחויבות למשחק ההגנה. טיטה דאג להדגיש מיומו הראשון בתפקיד שהנבחרת צריכה לעבור תהליך אבולוציוני שבו תלך ותשתפר ממשחק למשחק וזה מה שקורה בפועל במונדיאל ברוסיה.

לטיטה יש כריזמה יוצאת דופן ושליטה בחומר השחקנים המשובח העומד לרשותו. מאז מונה למאמן ברזיל לפני כשנתיים, הוא ידע ליצור תלכיד מאוחד, מאוזן ומלהיב והכל דרך המילה: יציבות. כשאני מתכוון ליציבות בהרכב השחקנים, יציבות בשיטת המשחק, יציבות בסגנון המשחק. טיטה לא מזגזג בין רעיונות או שיטות משחק, בניגוד למאמנים אחרים בטורניר, והולך עם הרכב מאוזן לאורך זמן.

אם ניקח את הדוגמא של ארגנטינה וחורחה סמפאולי, נקבל את ההיפך הגמור, שכן המאמן המושמץ של האלביסלסטה לא הצליח בשום שלב בטורניר להציב הרכב או מערך אחיד והנבחרת שלו סבלה מכך רבות. שחקנים כמו קון אגוארו או גונסאלו היגוואין לא קיבלו את הביטחון שהם צריכים כחלוצים ראשיים, בעוד בברזיל יש היררכיה מאוד ברורה ושקט נפשי שמקבל כל שחקן ושחקן.

במשחק עצמו ראינו עד כמה היציבות של ברזיל לא מופרת, גם לא אחרי אובדנם של המגנים הפותחים - דני אלבס (שנפצע חודש לפני המונדיאל) ומרסלו (נפצע בתחילת המשחק מול סרביה בשלב הבתים), כאשר המחליפים שלהם, פאגנר ופליפה לואיס, עשו עבודה טובה ומיעטו לבצע טעויות. אליהם כמובן צריך להוסיף את הבסיס המוצק שיוצרים במרכז ההגנה שני הבלמים החסונים והמתואמים להפליא, מיראנדה וטיאגו סילבה וכמובן קאסמירו, שמאזן את כל המשחק של ברזיל בקישור.

מקסיקו בהחלט לא היתה טרף קל. בדקות הפתיחה היא שלטה בקצב המשחק וסיכנה את שערו של אליסון. אבל כשהרקדנים של ברזיל מחליטים לעלות הילוך, איך להם תחליף בעולם הכדורגל. אני מדבר על וויליאן, שהציג את משחקו הטוב ביותר בטורניר, ופליפה קוטיניו הכל יכול (דווקא במשחק יותר מאופק). גבריאל ז'סוס אומנם עדיין לא מימש את הפוטנציאל שלו, אבל לא נורא, יש את רוברטו פירמינו שישלים אותו מהספסל.

כל השחקנים שציינתי כאן עושים את ההבדל, אבל יש אחד שהיה מעל כולם. כמובן שאי אפשר להתעלם מניימאר, שמקבל מהמאמן את מלוא הכבוד ומדגים את הכישרון שלו על המגרש. נכון, לא שכחנו שבשני המשחקים הראשונים מספר 10 של ברזיל התעסק יותר בתסרוקת שלו וניסה לבצע דריבלים מיותרים במרכז המגרש, אבל השער שכבש מול קוסטה ריקה שיחרר אצלו משהו. עכשיו זה ניימאר שאנחנו רוצים לראות ועל היכולות האישיות שלו אין צורך להרחיב.

עדיין מוקדם לקבוע שזו תהיה אלופת העולם הבאה. רקדני הסמבה יהיו חייבים לשמור על צניעות ולהיצמד לבסיס היציב שהוביל אותם לשלב שמונה האחרונות. היריבה הבאה, בלגיה, היא ללא ספק המכשול הכי גדול עד כה בטורניר. מדובר ביריבה שמפוצצת בכישרון, במיוחד בחלק ההתקפי, ותגיע רעבה לסגור חשבון עם ברזיל מהעבר. אחרי המהפך המדהים מול יפן, עושה רושם שזה משחק שבקלות יכול היה להיות גם גמר המונדיאל.

הדפס