פוקוס גדול מהשבועיים הראשונים של המונדיאל תפסו ה-VAR והשערים העצמיים, אך נדמה שלא היה פרמטר משמעותי יותר ממצבים נייחים. יותר מרכזי לתפקוד של השחקנים עצמם משופטי הווידאו המושמצים, והרבה פחות רנדומלי מכמות הלא פרופורציונלית של כובשים לרשתם שלהם.
שימוש נכון בבעיטות חופשיות וקרנות סייע לנבחרות רבות בטורניר לצמצם פערים ניכרים על הנייר ולהפוך מפגש חד צדדי לשקול, במקומות בהן הגנה חזקה לא הספיקה - פורטוגל ומרוקו מול ספרד, שוויץ נגד ברזיל - ובאותה מטבע, שימש ככלי נשק חשוב לשבור יריבה עיקשת ולהשיג הכרעה במקרים בהם המרווח לטעויות מאוד קטן ואובדן נקודות היה עלול להיות קריטי. דוגמאות: אורוגוואי מול מצרים, סרביה נגד קוסטה ריקה, פורטוגל נגד מרוקו, גרמניה מול שבדיה, קולומביה מול סנגל, וכו׳.
מחצית מהעולות לשמינית הגמר הכריעו משחקים בעזרת מצבים נייחים - שערים שהגיעו בעקבות קרנות ובעיטות חופשיות, ולא פנדלים - אך הדובדבן שבקצפת הנייחת הזו הוא כמובן נבחרת אנגליה. לגארת' סאות'גייט יש סקורר פנומנלי בדמותו של הארי קיין, אבל מאחוריו 10 שחקנים שאף לא אחד מהם - גם לא דלה עלי - נחשב בטופ העולמי בעמדה שלו. לפחות לא בכושרם הנוכחי. אז כיצד מצמצמים את פער הכישרון מיריבה כמו קולומביה, שמזכיר את הפער בין המציאות לציפיות בממלכה? איך מכניעים יריבה עיקשת כמו טוניסיה כשחסרים לך שחקנים יוצרים שמסוגלים לשבור הגנה בדקות האחרונות?
אשף הבעיטות החופשיות, דייויד בקהאם, אמנם כבר מזמן לא כאן, אבל אנגליה היא מלכת המצבים הנייחים של מונדיאל 2018. ולעומת המומחיות של בקס בבעיטות ישירות, שלושת האריות של גארת' סאות'גייט מתמקדים בהגבהות וזוכים ליותר הצלחה מכל אנגליה שבהרכב שלה היה בקהאם - אחד הבועטים הטובים בהיסטוריה. 4 מ-8 השערים שלה הגיעו כתוצאה מקרנות ובעיטות חופשיות, לא כולל אחד משני הפנדלים של הארי קיין, שהושג אחרי תפיסה ברחבה ב... אכן כן, קרן. הקפטן מוביל את טבלת הכובשים בטורניר, אבל זה היה בישול שנגנב לו שבאמת המחיש את גודל ההצלחה של סאות'גייט בכדורים הנייחים.
סאות'גייט. דגש על מצבים נייחים (getty)
קיראן טריפייר עומד 35 מטר מהשער. במקום להגביה מזווית בעייתית, הוא מוסר קצר לג׳ורדן הנדרסון, שמקפיץ בנגיעה לקיין, שמסיט בראש לאזור תיבת החמש. ראחים סטרלינג אמנם נבלם, אבל מסביבו ג׳סי לינגארד, רובן לופטוס-צ׳יק וג׳ון סטונס אורבים לריבאונד, והאחרון אכן התכבד בשערו השני וב-0:4 על פנמה. רמת התיאום של כל הנוגעים בדבר במהלך הזה, בוודאי ביחס לנבחרת שלא מתאמנת יחד לאורך עונה שלמה, מאוד מרשימה.
הצוות המקצועי כולו זיהה מצבים נייחים כנקודה לשיפור ויצירת יתרון יחסי, אבל סאות׳גייט מייחס את השינוי לאלן ראסל, מאמן ההתקפה של הנבחרת. לפני שהצטרף לסאות׳גייט, ראסל בילה תקופה במועדונים שונים בארה״ב והתרשם מהצורה בה מאמנים מתרכזים בעבודה פרטנית על פרמטר מאוד מסוים, specialty training. כיאה לאומה המקדשת את ערך האינדיבידואל, אין כיום תרבות ספורט שמפרקת לגורמים את השפעת היחיד, וכל פעולה הכי מזערית שלו, על הצלחת הקבוצה. כנראה אין ענף שמושתת על כך יותר מפוטבול, בו הצלחה של מהלך נשענת על הצלחה יחידנית של כל אחד מ-11 השחקנים בהתקפה או בהגנה.
טריפייר. רמת תיאום גבוהה בין שחקני הנבחרת (getty)
עם כל הכבוד לתנועה הנהדרת בצד המקבל, אנגליה לא הייתה יכולה להיות כל כך אפקטיבית במצבים נייחים בלי מוסר מחונן כמו קיראן טריפייר. המגן של טוטנהאם לא יועד לפתוח בהרכב עד לפני כמה חודשים, אבל סאות׳גייט החליט לתת לו את העמדה בכנף ולהסיט את קייל ווקר לתפקיד הבלם השלישי. זה השתלם בגדול - בשני המשחקים הראשונים של שלב הבתים, רק קווין דה בריינה יצר יותר מצבים ממנו (9 לעומת 7, שווה לניימאר ולקוטיניו). הקרנות שלו כבר מובילות להשוואות לבקהאם, אם כי טריפייר בעצמו ביקש להרגיע: ״הרבה אנשים אומרים את זה, אבל אני לא חושב שאני מתקרב לרמה שלו״. מי היה מאמין שביורו 2016 הארי קיין היה האיש שלקח את הקרנות של אנגליה?
בשמינית הגמר מחכה קולומביה, נבחרת שכבר הראתה שהיא מסוגלת להעניש הן בבעיטות חופשיות ישירות (חואן קינטרו/חאמס רודריגס) והן בקרנות (יירי מינה). אבל ייתכן והקתרזיס האולטימטיבי של המצבים הנייחים - דו קרב פנדלים - הוא שיכריע בין היריבות. כנראה שאין דבר שמפחיד את אוהדי אנגליה יותר מהתרחיש שהוביל להדחתה שש פעמים ב-28 השנים האחרונות - שלוש במונדיאלים (חצי גמר 1990 מול מערב גרמניה, שמינית גמר 1998 נגד ארגנטינה, רבע גמר 2006 נגד פורטוגל) ושלוש ביורו (חצי גמר 1996 נגד גרמניה, רבע גמר 2004 מול פורטוגל ורבע גמר 2012 נגד איטליה).
קולומביה היא סיפור אחר. קינטרו (getty)
סאות'גייט עצמו חתום אולי על ההחמצה הטרגית מכולן - הפנדל שעלה לאנגליה בכרטיס לגמר היורו שאירחה ב-1996. לא במפתיע, המאמן השקיע מאמצים כבירים כדי לחזק את הגישה המנטלית של שחקניו באירוע הכי מורט עצבים שקיים בכדורגל.
צוות מחקר פירק לגורמים את כל תהליך בעיטת הפנדל - מהצעדה הארוכה לעבר הנקודה הלבנה ועד החגיגות אחרי בעיטה מוצלחת - והגיע למסקנה שבמקרים רבים האנגלים ממהרים מדי, מאיצים בעצמם לסיים עם הבעיטה כמה שיותר מהר, לעומת הסבלנות והזמן שלוקחים בועטים מנבחרות אחרות, למשל הדרך בה כריסטיאנו רונאלדו מאט את הקצב ומכניס את עצמו לזון לפני כל פנדל.
סומכים עליו בפנדלים. ורדי (getty)