זה היה, כנראה, השבוע הגדול בחייו של ליאו מסי. כוכב נבחרת ארגנטינה הבקיע צמד בגמר המונדיאל, הפך לאלוף העולם בכדורגל והגיע, אולי, לשיא אהדתו כאייקון עולמי. מסי אולי בן האנוש האהוד בעולם בעשור האחרון, אבל החגיגות אחרי הזכייה שלו במונדיאל היו אחרות.
- היום ב-20:00 ישיר ב-5SPORT: חגיגות הזכייה של ארגנטינה
מעבר לקפיצות הספונטניות לכיכרות בתל אביב, ניו יורק, בגדד ובנגלדש, מסי שבר שיאים אחרים. גמר המונדיאל היה המשדר הנצפה ביותר בישראל השנה ובמדינות אחרות, ארון התארים שלו הפך למרשים ביותר בתולדות הכדורגל והוא הצליח לשבור, בתוך ימים בודדים, את שיא הלייקים בכל הזמנים לתמונה באינסטגרם. לא רק בספורט, בהכל.
אז אחרי זכייה במונדיאל, שמצטרפת ל-7 זכיות בכדור הזהב, 6 בנעל הזהב האירופית, 11 אליפויות בספרד ובצרפת ושלוש זכיות בליגת האלופות, יכול להיות שהדיון על הספורטאי הגדול ביותר בהיסטוריה נפתח מחדש. האם ליאו מסי הספורטאי הגדול ביותר אי פעם? יש מצב לא רע בכלל שכן. התשובה (שלי לפחות) בסוף הכתבה.
אבל לפני שיודעים מה התשובה, צריך לדעת מה השאלה. קשה להשוות בין ספורטאים מתקופות שונות ומענפים שונים, אבל אוהדי ספורט עושים את זה בכל זאת – גם אם השאלה עצמה חסרת טעם, אלא למען הוויכוח. לכן אפשר וצריך לחלק את הדיון ל-4 נקודות מרכזיות.
גדולה ספורטיבית
בשונה מהפרמטרים האחרים, זה הקריטריון היחיד שאפשר למדוד. תארים כמו מלך השערים (או מלך הסלים) והשחקן המצטיין או כדור הזהב קיימים כמעט בכל ענפי הספורט, ואליהם מצטרף התואר הגדול מכולם – אליפויות, או זכייה בתארים אינדיבידואלים.
יש לו את התואר החשוב מכולם (Getty)
אי אפשר באמת להשוות בין מדליית זהב אולימפית ב-100 מ' לאליפות NBA או בין ווימבלדון לזכייה בליגת האלופות. לכן הגדולה הספורטיבית היא רק אמצעי אחד בתוך הדיון, אבל אחד החשובים בו. בסוף דברים אחרים הם משהו שאפשר לא להסכים עליו, אבל כולם חייבים להסכים שיש לרונאלדו חמש זכיות בכדור הזהב או שלקייטי לדקי יש שבע מדליות זהב אולימפיות ו-19 באליפויות העולם.
לכן הנתונים האלה יכולים לעזור לנו להכריע מי הכדורגלן או הכדורסלן הכי גדולים בהיסטוריה, אבל גם כאן הם מספקים תמונה חלקית בלבד. מבחינת דומיננטיות נטו בתוך הענף, סיכוי לא רע בכלל שטדי רינר (שלוש מדליות זהב אולימפיות, עשר אליפויות עולם מתוכן 2 במשקל פתוח ו-154 ניצחונות רצופים) או וויין גרצקי (4 אליפויות, תשע זכיות ב-MVP, לא פחות מ-60 שיאים שקיימים גם 23 שנה אחרי פרישתו) הם הספורטאים הכי גדולים שראינו. ובכל זאת, אני מאמין שרובנו המוחלט לא נדרג אותם בכלל בעשירייה הראשונה.
עניין לציבור
כי בסוף הוקי קרח וג'ודו, כבודם במקומם מונח, הם ענפי ספורט נישתיים ברוב מדינות העולם. רובנו אוהדי כדורגל וכדורסל, ולכן סביר שבראשות הרשימה נשים כדורגלנים או כדורסלנים. הניסיון למדוד גדולה ספורטיבית בתארים או במספרים, למרות שהם הדבר שהכי קל להסכים עליו, הוא פספוס ספורטיבי עצום.
בסוף ספורט זה רגש. קשה למצוא הסברים רציונליים להעדפה של קבוצה אחת על אחרת או למה שמושך אותנו לענף מסויים, בנוסף להשפעות חברתיות כאלה ואחרות. אנחנו אוהבים ספורטאים כי הם מרגשים אותנו, כי הם מסעירים לנו את הדמיון, כי הם מייצרים איזה אפקט של "וואו". ב-NBA אפשר להגדיר אותם כשחקנים שקמים בשבילם בארבע בבוקר, בטניס אפשר להגדיר אותם כשחקנים שיגרמו לכם לשבת ולראות משחק של חמש שעות.
ולעתים זה מעלה אותם גם על חשבון התארים. רוג'ר פדרר, למשל, יהיה עם פחות גראנד סלאמים מנובאק ג'וקוביץ' ורפאל נדאל אחרי ששני האחרונים יפרשו. למרות זאת, הוא עשוי להזכר כגדול בהיסטוריה בגלל שהוא גרם לכל כך הרבה אנשים להתאהב בטניס. קובי בראיינט נמצא מחוץ לעשרת הראשונים של פרשני כדורסל רבים, אבל מוסר העבודה והמנטליות גרמו לרבים להתאהב בו. מיליונים מגדירים את הבלאק ממבה כאחד הספורטאים האהובים עליהם, ואולי זה מה שמשנה.
רינר. ספורט נישתי (Getty)
פדרר. גדול מסך תאריו (Getty)
השפעה
ספורטאי/ת, בשביל אוהדי ספורט, הוא אולי בדיוק זה. השראה, מודל לחיקוי, מישהו שגורם לנו להאמין בזכות מה שהוא עושה על המגרש. זה נותן יתרון גדול לספורטאים אישיים ולכאלה שמפילים חומות זכוכית. יש שיגידו שסרינה וויליאמס היא הספורטאית הגדולה בהיסטוריה, גברים ונשים כאחד, בזכות היכולת שלה לפרוץ בספורט לבן לחלוטין ולשלוט בעזרת כוח פיזי והרבה מאוד כישרון לאורך שנים.
יש שיגידו שזה מוחמד עלי, בגלל המאמץ הפיזי ושינוי הסגנון. עלי, שהגדיר את עצמו כמי שעף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה, היה אחד המתאגרפים המהנים ביותר לצפייה ובעל סגנון דינמי יותר מסוני ליסטון, או מהמתאגרפים שפעלו לפניו כמו ג'ק דמפסי. במקביל, הוא היה אייקון לרבים אחרי שסירב להתגייס למען מלחמת וייטנאם ופעל עבור זכויות שחורים.
במקרה של עלי, מעבר להשפעה מחוץ לספורט עצמו, יש את ההשפעה על המגרש (או הזירה). בגלל שמדובר בספורטי יחידני, זה הוא לטוב או לרע, בשונה למשל מטום בריידי, שחקן הפוטבול הגדול בהיסטוריה, שמתוקף תפקידו משחק רק בהתקפה. אם בילי ג'ין קינג לא הייתה מגיעה לכדור, אף אחד לא היה מגיע לכדור.
את מי שאלתם?
בסוף, כמו כל דיון אחר, 90% מהתשובה תלויה בזכות המשיב. יש כאלה שמעדיפים את ההשפעה על הספורט עצמו ולכן יבחרו בגדולי הנפילים כמו פלה וביל ראסל, יש כאלה שמעדיפים את ההשפעה הרגשית ויכולים להשבע שרוני קלדרון ריגש אותם יותר מכל ספורטאי אחר שהם ראו, וכן הלאה. אין תשובה לא נכונה.
המוח האנושי מפסיק להתפתח בסוף שנות העשרים לחייכם, ואנחנו מתרגשים מדברים בצורה אחרת כשאנחנו מתבגרים. לכן יש סיכוי לא רע בכלל שרוב האנשים יבחרו בתור הספורטאי הגדול ביותר את מי שהיה הספורטאי הגדול ביותר בשנות התבגרותם, בדומה לכך שהטעם המוזיקלי והתרבותי של אנשים מתפתח בשנים אלה.
בסוף שנות השמונים זה היה מראדונה, מ-1990 עד 1998 מייקל ג'ורדן ולא הרבה אחריו הגיעו מסי ורונאלדו. אוהדי הכדורסל שגדלו בעשור החולף יכולים להגיד שזה לברון ג'יימס, בעוד אנשים אחרים יכולים לבחור דווקא ביוסיין בולט, מייקל פלפס או סימון ביילס בזכות ההישגים המדהימים של כל אחד מהם במשחקים האולימפיים.
כי אולי בסוף זה ספורט, השילוב ביניהם. רגש, גדולה, הישגים, השראה והרבה מעבר בתוך תחרות אחת. ישעיהו ליבוביץ' אמנם הגדיר אותה כ"22 חוליגנים שרצים אחרי כדור", אבל זה עולם ומלואו. ולכן, גם הדיון על מי הגדול מכולם בתוך העולם הזה, עשיר ואינסופי.
אז, בהתחשב בכל הטיעונים הללו, האם ליאו מסי הוא הספורטאי הגדול בהיסטוריה? ובכן, אין תשובה אחת ברורה לשאלה הזו.