באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן
"אנחנו ילדי התקופה", כתבה פעם ויסלבה שימבורסקה, "התקופה היא פוליטית". ובאמת, כמו ששר פעם גידי גוב (על בסיס השיר הישן של המשוררת הפולניה) - כל דבר שלא תעשה, אתה פוליטי. נראה כאילו שאלת הזהות שלך, "מי אתה" - חודרת לכל תחום בחיים. לסרטים שאנחנו רואים, למוזיקה שאנחנו שומעים ובסוף, מתברר, גם לכדורגל.
ולא שיש לי אשליות. אי אפשר באמת להפריד את הפוליטיקה מהספורט, כי אי אפשר להפריד את הספורט מהחיים. אבל נראה שגם בעניין הזה, העניינים קצת יצאו משליטה. כבר היו מונדיאלים פוליטיים בעבר; ב-1934 פיפ"א ארגנה מונדיאל באיטליה הפאשיסטית, ב-1978 המונדיאל היה כלי פוליטי ברור בידיה של ארגנטינה, שנוהלה ע"י חונטה צבאית - וגם רוסיה, שאירחה את המונדיאל ב-2018, כנראה לא נבחרה בגלל מורשת הכדורגל הענפה של המדינה.
ובכל זאת, כנראה שהמונדיאל שנערך בקטאר ב-2022 הוא המונדיאל הפוליטי ביותר, לפחות בעידן המודרני. שאלות של זכויות אדם, עיתונות חופשית, זכויות גאים וגאות וחופש ביטוי עולות כל הזמן כצל שמלווה את המשחקים.
ואסור להתעלם מהקונטקסט: זהו, הרי, המונדיאל הערבי הראשון - הראשון שנערך במדינה ערבית, וגם זה שפתח את הדלת לנבחרות הערביות (שבדרך כלל היוו בשר תותחים) להצליח. וכך, נבחרת ערב הסעודית מנצחת את ארגנטינה, איראן משיגה ניצחון מרגש ומשחקת כדורגל טוב, וכמובן מרוקו - שרושמת את גדול הישגיה אי פעם, ומגיעה לחצי גמר המונדיאל מול צרפת.
והנוכחות הערבית המוגברת, כולל התמיכה הבלתי נמנעת בפלשתינים, גורמת לנו להקצין לצד השני; לפתע כל המונדיאל נצבע בצבעים פוליטיים, השאלה איזו נבחרת אתה אוהב נקשרת בעבותות חזקות לשאלה "איפה אתה ממוקם". ימין או שמאל, יהודי או ערבי. וזה אנושי מאוד, אבל נראה שבתוך כל המירוץ הזה, קצת שכחנו את הכדורגל עצמו.
המונדיאל הערבי הראשון. ערב הסעודית חוגגת (getty)
כי זה בדיוק היופי של המונדיאל; היכולת שלו לגרום לך להתנתק, לכמה רגעים, מהמציאות שבוערת בחוץ - ולהתמסר לאירוע מערפל החושים שהוא המשחק. גם אם נולדת בבת ים, אתה יכול להיות ספרדי ל-90 דקות (או 96, או 97, או 99, או 115, לכו תדעו כמה יוסיף השופט). גם אם גדלת בבאר יעקב, אתה יכול לשיר את ההמנון האנגלי ולהרגיש את הפטריוטיות הבריטית זורמת בדמך, כאילו גדלת במנצ'סטר.
הקסם של הגביע העולמי הוא היכולת לתת תשומת לב לשחקנים, לגיבורים ולמדינות שלא היית מחובר אליהם בחיים האמיתיים. המונדיאל הוא אקס טריטוריה, שמאפשרת לכולנו להמריא למחוזות חדשים - ולהתמסר לכדורגל עד הסוף.
וכן, גם אם צמחת בישראל, אפשר לאהוב ולהתרגש - אפילו מנבחרת ערבית. ויש ממה להתרגש - נבחרת מרוקו של וואליד רגרגי ושחקנים כמו אשרף חכימי, חכים זייש, יוסף אן-נסירי וסופיאן אמרבאט, היא נבחרת כובשת (ואני מקווה שהם יסלחו לי על הדימוי). נבחרת שקל להתחבר אליה, אנדרדוג שמשחק ללא פחד מול נבחרות גדולות ועשירות ממנה, מול הסופרסטארים הכי גדולים שיש - ולא מורידה את המבט.
זה כל מה שאנחנו אמורים לאהוב בספורט בכלל, ובכדורגל בפרט. את מי שבא קטן - ויוצא גדול.
וכן; כנראה שהשחקנים שם לא ממש אוהבים אותנו. כנראה שגם שחקני נבחרת איראן או ערב הסעודית לא ממש בעדנו. דרך אגב, גם הצרפתים, הקרואטים והארגנטינאים - לא בטוח שמזהים את עצמם מיידית עם ישראל. מי שמחפש הזדהות פוליטית, כנראה שנגזר עליו לחפש הקלטות של הסדרה "עמוד האש". שם, אני מבטיח, כולם בעדנו.
הרוויח את הזכות לאהבה. אמרבאט (getty)
הכדורגל, הרי, אמור להיות אסקפיזם; המקום שבו אפשר, לכמה רגעים, לברוח מבית המשוגעים (וסליחה מרן דנקר על גניבת המטאפורה המוצלחת). לאהוב נבחרת מוצלחת וטובה, גם אם היא לא מיושרת במאה אחוז עם האידיאולוגיה שלך; להתאהב בדבר עצמו, מנותק מכל השיקולים ומהבעיות שמסביב. להסתכל על השחקנים שעל המגרש, ולא על הדגלים שביציע.
המציאות תהיה שם בחוץ גם אחרי שהמשחק ייגמר. היא תהיה מבאסת ומדכאת ומעצבנת בדיוק כמו שהיתה קודם. למשך 90 דקות, אפשר בנימוס להשאיר אותה בחוץ.
תנו לכדורגל לנצח.
"בא לי בזריחות,
לחגוג את החיים,
לברוח לפעמים,
כי גם ככה פה זה בית משוגעים".